​

 

לאורך תהליך החניכה ישנו מהלך של יצירת מסוגלות ליוזמה עצמאית אצל החניך. כאמור המטרה של ההוראה הראשונה היא להמשיך באופן עצמאי את דרך האב, לקחת חסות על בן האח ולהגיע ליעד כנען. עם ההגעה לארץ כנען מתחיל תהליך שמטרתו היא אדם שיוביל את דרך ה', גם אם לשם כך עליו לתקן את אלוהיו. אמנם בהתגלות באלון מורה ניתן רמז שהוא בדרך - "לזרעך אתן את הארץ הזאת",  אבל אזכור הזרע ללא אברהם עצמו בהבטחת הארץ רומז שהוא עדיין אינו בשל. רק בהתגלות הבאה אומר ה': "כי את כל הארץ [...] לך ולזרעך אתננה עד עולם". הבטחת הארץ לאברהם מודגשת על ידי החזרה הכפולה "לך אתננה" והיא מלווה בביטוי סמלי שאברהם הוא במעמד של מוביל דרך; בפתיחת ההבטחה גבולות הארץ מוגדרים לפי נקודת מבטו: "מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה", ובסוף מורה לו ה' לנוע באופן שמסמל בעלות: "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה".*

​

* י"ב, 7; י"ג 15-14, 17.

​

הסיבה ל"הבטחת הארץ" היא היוזמה הסולידרית של אברהם כדי למנוע ריב עם בן אחיו ומהותה המהפכנית מתבררת מהכתוב בסיומה: "אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הכיכר".  מתן זכות ההחלטה ימינה או שמאלה ללוט מלמדת כי כדי למנוע את הריב אברהם היה נכון לתת את כנען לבן אחיו וזו הסיבה שלראשונה ה' מבטיח לו את הארץ. סולידריות אנושית היא אבן היסוד של הזכות על הארץ והבנת אברהם לכוונת אלוהיו באה לידי ביטוי ביוזמתו כמוביל דרך אחרי ההתגלות. אם בתקופה הראשונה אין לאברהם מקום של קבע בכנען - "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה",  הרי אחרי ההתגלות השלישית הוא מתיישב באלוני ממרא - "ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא", שם, כאמור, ימצא את בעלי בריתו, ייצא למבצע שחרור בן האח, יכרות שתי בריתות עם אלוהיו ולבסוף יארח שלושה אורחים באוהלו.*

​

* י"ג, 12; י"ב, 9; י"ג, 18. 

​

תהליך רכישת היוזמה העצמאית ניכר בהשתחררות אברהם מהציפייה לתמיכה מהכוח האלוהי. אפשר לראות זאת בתיאור הכפול של היציאה מחרן: אחרי שהתיאור הראשון מרמז על ציפייה לחסות אלוהית, בתיאור השני כבר מתוארת היציאה כיוזמה עצמאית. הרמז הבא נמצא בסיפור המזבח שמקים אברהם מול בית-אל לאחר שהקים את המזבח הראשון במקום התגלות ה' באלון מורה. שֵם המקום מעיד על היותו מרכז אמוני מקומי, והדגש שמושם בתיאור הכפול למיקומו של המזבח החדש, מול בית-אל, רומז על כוונת אברהם להקים מרכז אמונה.* חיזוק לזה ניתן מתיאור המיקום על ההר ומהקריאה בשם ה' שלא נעשתה במזבחות האחרים (מן הסתם מציפייה לנוכחות אלוהית במקום). כמו כן, חזרתו של אברהם למזבח מול בית-אל בשובו ממצרים ולא למזבח אלון מורה מעידה אף היא על ייעוד המקום כמרכז אמוני. ניתן לשער שהמניע של אברהם, לאחר שאלוהים עזר לשחרר את שרה מארמון פרעה, היא להודות לו ולפרסם את דברו, והדגשים שמושמים הן בחזרה למקום שהיו האוהל והמזבח שבנה והן בקריאה בשם ה' מוסיפים להבנת מהותו של המקום ככזה. היעדר אזכור עתידי למזבח ואי-נתינת שם למקום מעידה כי יוזמה אמונית זו אינה חלק מדרך ה', כשבחינת מהלך הדברים בין הקמת המזבח הראשון לשלישי בכנען תורמת להבנה זו. 

​

* רמז ששֵם זה מייצג מרכז אמוני ניתן ביוזמת האב השלישי לשנות את שם המקום שבו התגלה בפניו ה' בחלום מלוז לבית-אל ובכוונה להקים במקום בָית לאלוהים.

 

אברהם מקים מזבח לה' במקום ההתגלות הראשון, אלון מורה, ואז יוזם הקמת מרכז אמוני, כנראה בגלל שבהתגלות לא ניתן רמז למה שמבוקש ממנו. תיאור נדודיו עם תום הקמת המזבח מעיד על תקופת חיפוש: "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה".  הבנתו את משמעות חסות ה' לא  כ"חיי גן עדן" בארץ כנען אלא כציפייה ליוזמה אנושית, בראש ובראשונה לשם הישרדות, באה לידי ביטוי כאשר הרעב מכה בארץ; אברהם אינו פונה בתפילה לאלוהיו שיצילנו מהרעב אלא יורד לארץ שימצא בה מזון וכן אינו סומך על כך שתינתן לו הגנה על חייו כי אם מבקש משרה שתספר שהיא אחותו כדי שלא יהרגו אותו בשל יופייה. התערבות ה' במצרים רומזת על האחריות שמוטלת על בעל מרות לבל תהיה פגיעה בקשר היסוד של איש ואשתו, אפילו שמדובר בזרים. כך, ההתגלות האלוהית הבאה אינה באה בשל היוזמה האמונית של הגעה למרכז האמוני אלא דווקא  אחרי היוזמה המעידה על סולידריות אנושית. זו הסיבה שאת המזבח הבא אברהם לא בונה במקום ההתגלות, כפי שעשה באלון מורה, אלא במקום שהוא עתיד למצוא בו בני ברית, שם הוא גם מתיישב. אמנם בשני המקומות נאמר "ויבן שם מזבח ליהוה",  אבל ההבדל המהותי בין בניית המזבח באלון מורה לזה שבאלוני ממרא נעוץ בעובדה שרק באלון מורה מופיעה התוספת "הנראה אליו".* 

​

* י"ב, 9, 7; י"ג, 18. דיון נרחב במשמעות מעורבות ה' במצרים - בפרק 6.

​

דווקא בזמן שהחניך הכי זקוק לחסות אלוהיו - ביציאה למבצע שחרור בן אחיו, מתברר שהוא כבר הבין מה מצופה ממנו ולכן את העזרה הוא מקבל מבני בריתו ומשלוש מאות ושמונה עשרה החניכים ילידי ביתו. אברהם אינו פונה לעזרת אלוהיו, ובשובו מהמבצע ההרואי הוא אינו מגיע למזבח שבנה כדי להודות לאל אלא נותן מעשר לאלוהי מלכיצדק ומסרב לקחת לעצמו דבר מהרכוש. מחויבותו לדרך אלוהיו באה לידי ביטוי בצורתה הטהורה - סולידריות אנושית. היסוד להקמת חברה אנושית ההולכת בדרך הצדק והמשפט הוא במחויבות בין איש לרעהו להגיע להסדר כדי למנוע סכסוך ולדאוג לזכות היסוד של חירות האדם. רמז נוסף לחשיבות הסולידריות בדרך החדשה טמון בשמות המקומות שנבנו בהם המזבחות הראשון והשלישי - בעוד המילה "מורה" נגזרת משם הפועל "להורות", המילה "ממרא" נגזרת מלשון "יראה". שם מקום ההתגלות הראשונה של ה' בכנען רומז על אל שמהות מרותו היא להורות לאברהם את דרך החניכה, ואילו מקום היראה בדרך החדשה נרמז בשם בעל הברית, ממרא - הסולידריות.*

​

* פועל ראשון מלשון "להורות" יופיע ברגע משמעותי בתחילת מסע בני ישראל במדבר שור: "ויורהו יהוה עץ". דיון בכך - בפרק 7. דיון בתפקיד שממלא השם "ממרא" בסיפורי האבות הבאים - בפרק 6.

 

4. "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"

בראשית ט"ו, 20-1; י"ז, 22-1

 

​

ההתגלות האחרונה לפני כריתת הברית היא שיאו של תהליך החניכה. ביטוי לזה ניתן בכל המאפיינים שהתגלו במהלכו, בראשם הבטחת הזרע והארץ; ה' מבטיח לאברהם בן "יוצא מעיו" שיירש את הארץ וכי זרעו יהיה ככוכבי השמים ואז כורת עמו ברית ובה מובטחת ירושת הארץ בין נהר מצרים לנהר פרת. שיאו של התהליך הוא גם בקרבה שנוצרת בין הנבחר ובין אלוהיו: לראשונה אברהם פונה לה' באופן ישיר, ובמעשה האל ניכרת מידה של אינטימיות - "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים".  הקִרבה ניכרת בהצגת ההדדיות בין הצדדים, הן באופן הצגת אמונתו של הנבחר באלוהיו שנענית בחשיבתה לעשיית צדק: "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה", והן במשתמע מתיאור מהלך כריתת הברית, שבו קיים תפקיד טקסי עצמאי לכל צד - אברהם בכריתת הבתרים והשבתם וה' באש העוברת בין הגזרים.* 

​

* ט"ו, 6-5.

​

בהתגלות האחרונה בולטת במיוחד פריצת דרך בתהליך רכישת העצמאות. לא זו בלבד שאברהם פונה לראשונה לאלוהיו, הוא אף מטיל ספק בדבריו. למרות ההבטחות שניתנו לאורך הדרך, אברהם מביע חשש בפנייתו הראשונה שמא לא יהיה לו זרע - "הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי".  רמז לציפיית ה' מנבחרו ניכרת בפנייתו: "אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד".  העיתוי שבו ה' מבטיח להעניק הגנה ושכר לשליחו, לאחר שאברהם הוכיח מהות אמונית שאינה מצפה לחסות האל או לשכר, הוא סימן לנבחר לנקוט יוזמה אפילו מול אלוהיו. אפשר ללמוד על תהליך החניכה גם מחלוקת הפנייה של אברהם לשניים, מה שמצביע על ציפייה לתגובת אלוהיו: בפעם הראשונה הוא רק רומז "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר",   ובהיעדר מענה הוא מבין שהציפייה ממנו היא להטיל ספק באופן ישיר - "והנה בן ביתי יורש אותי". אחת מהמטרות של תהליך החניכה היא שהנחנך יידע להטיל ספק בחונכו כך שבעתיד יוכל להוביל את ההליכה בדרך הצדק והמשפט. הבנה זו לציפייה של ה' להטיל ספק עולה גם בפתיחה של הבטחת ירושת הארץ: "אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים"; החסות האלוהית לדרך מתחילה רק בהיות הנבחר בחרן, ואברהם מבין את הרמז ואינו מסתפק בהבטחה אלא מבקש גם סימן לקיומה: "אדוני יהוה במה אדע כי אירשנה".* 

​

* ט"ו, 4-1, 8-7.

​

ברית בין הבתרים היא הברית היחידה בתורה בין כוח אלוהי ובין בן אנוש יחיד. מניתוח המבנה הכיאסטי של מהלך הברית מתברר כי הסיבה היא מהותית: החלק הראשון - "ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך" והחלק האחרון - "והנה תנור עשן ולפיד אש"  הם השלב הטקסי שנפתח ביוזמה האנושית, כאשר בסוף נרמז חלקו של האל בטקס כריתת הברית. החלקים השני והשישי עוסקים בתנועת השמש - "ויהי השמש לבוא" ואחר כך: "ויהי השמש באה",  ואילו החלקים השלישי - "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" והחמישי - "ודור רביעי ישובו הנה"  מבשרים את גורל זרע אברהם. לעומתם החלק המרכזי עוסק בגורל אברהם: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תיקבר בשיבה טובה".*  בכל צמד קיים תהליך השלמה - זה של כריתת הברית נשלם במעבר הלפיד, של השמש בביאתה ושל חזרת בני זרע אברהם מהמקום שבו התענו לארץ; הצבת שלמות חיי האב הראשון, שמזרעו יקום העם, במרכז, כגורם מאחד רומזת לא רק על מהותה האישית של הברית עם אברהם אלא גם על יסוד התוכנית להקמת חברה אנושית חדשה מזרע אברהם - היות האדם במרכז.

 

* ט"ו, 21-9.

​

ניתוח הסמליות בחלק הטקסי בברית מעצים את הבנת תפקידו המרכזי של האדם בקשר החדש שנוצר עם אלוהיו. בעקבות הוראת ה' לקחת רשימת חיות, אברהם אינו יוזם להעלותן לעולה כמעשה נוח אלא לבתרן ולהציבן "איש בתרו לקראת רעהו".  השימוש במילה "איש" והופעה ראשונה בסיפורי האבות של מילה בעלת משמעות של סולידריות,  "רעות", מרמזים על טקס נטיעת מהות חדשה של סולידיות אנושית.* כך, האופן שאברהם נוהג בבתרי החיות לנוכח ירידת העיט מייצג את בחינת עמידת הכוח החדש מול פני הסכנה; אין הוא מגרש את העיט אלא משיב את הפגרים, כל "בתר לרעהו", כדי שיוכח כוחם להתמודד עם העוף הדורס.

​

* ט"ו, 10. התייחסות נרחבת לשאלת מקום הקרבת הקורבנות בקשר בין אדם לאלוהיו - בפרק 8. 

 

אין בהוראת ה' ציפייה מהמאמין להקריב, וזה בולט לעומת ההוראה המפורשת שתינתן להעלות את בנו לעולה. כך, יוזמת אברהם אינה הקרבה, שכן אין סימן למזבח או לדם והלפיד אינו מצית אש בגזרי העץ. הסמליות במעשי אברהם נלמדת מההקבלה בין שני חלקי סיפור גורל הזרע: הביתור מסמל את הפיכת בני העם לעבדים מעונים, ואילו השבת הפגרים קשורה לשיבת הדור הרביעי לארץ ("וישב אותם אברם", "ודור רביעי ישובו הנה"). אזכור המילה "פגרים" שלוש פעמים בסיפור המרגלים ("במדבר הזה יפלו פגריכם")  מרמז לסיבת השימוש במילה זו בברית: חוסר הביטחון של העם ביכולתו, אף על פי שכלב בן יפונה ניסה לשכנעו "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל",  היא שמובילה למסע ארבעים השנה שבו ימות דור המדבר.* להבנה כי החיות המבותרות מייצגות את העם נוסף פשר הציפור שאינה מבותרת; לתור יש גוזל שהוא צריך לגדל והוא מסמל את בן האנוש בעל התפקיד המרכזי בחניכה האלוהית לעם החדש, זה שיהיה היחיד מבני העם שלא יטעם את טעם העבדות - הוא משה.

​

* סיפור המרגלים - במדבר י"ג, י"ד. התייחסות נוספת לסיפור - בפרק 6.

​

בחלק השני של טקס ברית בין הבתרים מופיעה לראשונה האש בתורה, ומהופעתה בהמשך, במסגרת ההתגלות למשה בסנה ואז על הר סיני, ניתן להסיק שהיא מעידה על נוכחות ה'. האש בברית אינה אש שמכלה כמו בסיפור השמדת סדום וערי הכיכר, כי אם אש הנשלטת על ידי לפיד, וכך המעבר בין הגזרים אינו גורם לשרפה אלא מסמל נטיעת מהות חדשה - זו שתינתן לעם על הר סיני. העובדה כי המלים "לפיד" ו"עשן" שבות ומופיעות רק בסיפור מתן תורה תומכת בהבנת הסמליות של ההתרחשות. שני חלקי הטקס ושני חלקי הסיפור על אודות תהליך גיבוש העם מצטרפים לכדי תמונה אחת: את המהות האנושית שנדרשת מהעם החדש מייצג החלק הטקסי שביוזמת אברהם, ואילו יסודות ההליכה בדרך הצדקה והמשפט יינתנו במופע ה"אש האלוהית" על הר סיני, בין סיפור העבדות והשחרור ובין סיפור ארבעים שנות תהליך חניכת דור חדש במדבר והשיבה לכנען. 

​

התשובה לשאלת אברהם: "במה אדע כי אירשנה" היא לכאורה כריתת הברית, אבל רמז על רובד נוסף נמצא בדגש שמושם בשורש י.ד.ע. – "ידוע תדע", כאשר  ה' מודיע על מצב הגרות והעבדות שממנו יקום העם. דעת הזכויות של עבד וגר עומדת במרכז הידע שעל העם לרכוש כדי לרשת את הארץ וכבר בסיפור הגר וישמעאל וקבורת שרה יינטעו שורשי הדעת החדשה.* הסופים של שני חלקי ההתגלות הרביעית לאברהם מעידים על מהות התכנית האלוהית. בסוף החלק הראשון, שבו הבטחת "בן מעיו", מוצגת האמונה החדשה כעשיית צדק ובסוף החלק השני, שבו סיפור חניכת העם, מפורטים גבולות הארץ שאמונה זו נועדה לשלוט בה. 

​

* דיון במעמד העבד - בפרק 5 ובמעמד הגר - בפרק 6.

​

ההתגלות הבאה בפני אברהם, אחרי ברית בין הבתרים, מתרחשת שלוש עשרה שנה לאחר הולדת בנו הבכור: "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים".*  הוראת היציאה לדרך מחרן הייתה "לך לך", ולאחר שניתן ביטוי ברור בכריתת הברית כי תהליך החניכה הצליח ניתנת לאברהם הוראה שמשתמע ממנה כי הוא מוכן להוביל את דרך ה'. הדרישה להוליך ולהיות תמים, כעשרים וחמש שנה לאחר הפנייה הראשונה, מחזקת את ההבנה כי תהליך של חניכה אכן מתקיים. אם הפנייה לנבחר הראשון נוח לבנות תיבה ולהוביל את שארית הפלטה באה אחרי שכבר היה ידוע כי הוא הולך את אלוהים ותמים, הרי במקרה של הנבחר השני אין ידיעה על תכונותיו טרם הפנייה אליו. זאת ועוד, בסוף התהליך מופיעה דרישה להתנהלות שדומה באופן חלקי לזו שהייתה לנוח - היות תמים. השוואה זו מדגישה את ההבדל ביניהם בנוגע למהות הקשר עם האל: אצל נוח נדרש ציות כדי שימלא את המשימה שעומדת לפניו ואילו אצל אברהם אין דרישה דומה, זאת כדי לאפשר תהליך חניכה. כך, לשון ציווי מופיעה רק בתיאור מעשי נוח, בעוד אברהם מצווה רק על המילה, ואילו השימוש בפועל "הלך" אצל נוח הוא "את אלוהים", בעוד אברהם מקבל את ההוראה "ללכת לפני". הצלחת התהליך שנטע בו כוח אנושי פנימי ליוזמה בעלת מהות חדשה ניכרת בהוראה להוביל את דרך אלוהיו.

​

* י"ז, 2-1. 

​

בהתגלות מופיע רמז נוסף כי התהליך שהסתיים בכריתת הברית הראשונה היה בעל אופי של תהליך חניכה; לראשונה, מופיע זיהוי של כוח אלוהי - "אני אל שדי".  כמו שתינוק יונק מחלב אמו עד שיוכל לעכל לבדו, כך תהליך החניכה מכין את אברהם להוביל דרך חדשה ועצמאית. חשיבות תהליך ההנקה תבוא לידי ביטוי הן בתגובת שרה להולדת בנה: "מי מילל לאברהם היניקה בנים שרה", הן בסיפור משתה גמילת יצחק, שבעקבותיו מגורשים ישמעאל ואמו, והן במשמעות הצפונה בתפקידן של מינקת רבקה ומינקת משה.* 

​

* כ"א, 7. דיון נוסף בכינוי "אל שדי" - בפרק 11. דיון בתפקיד המינקת - בפרק 9.

​

בהוראה להוביל דרך כלולה הבטחה: "ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאוד מאוד",  ואילו אחרי נפילת אברהם על פניו מתחילה התגלות שבה נכרתת ברית ולה מאפיינים שונים לקשר בין אדם לאלוהיו: "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך [...] להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך".*  הפעם מדובר בברית של מתן חסות, חסות לא על אברהם בלבד אלא גם על זרעו. בפתח תהליך החניכה נקשרה הבטחת החסות עם היות אברהם מביא ברכה, וההבטחות לאורכה היו ביטוי להתקדמות אברהם בַּתהליך עד להבטחת הזרע וירושת הארץ בברית, ואילו הבטחת החסות החדשה היא להיות אלוהיו וקשורה למילוי תנאי הברית. הבדל נוסף בין שתי הבריתות הוא באפיון מהלכן: בברית הראשונה ניכר שיתוף פעולה בין האל לשליח ובשנייה יש הטלת מרות. בהתאם לכך, כריתת הברית השנייה באה לידי ביטוי בטקס שהמאמין מבצע עם בנו ועם ילידי ביתו בלבד וכלולה בו המחויבות לכל זרעו. הבדלים אלה מחדדים את המאפיינים של קרבה והיעדר יראה בקשר בין בן אנוש לאלוהיו וכן את הציפייה ליוזמה אנושית, כפי שבאו לידי ביטוי בכריתת הברית הראשונה ובתהליך החניכה שקדם לה. 

​

* י"ז, 7.

​

הביטוי שנותן אברהם ליראה האמונית מופיע דווקא אחרי ההוראה "התהלך לפני", והסיבה ליראתו היא הבנתו את הרמז שניתן הן בהזדהות האל כחונך ("אני אל שדי") והן בהיעדר ציון זרעו כבני ברית. אחרי שקיבל את האחריות להוביל את הדרך ובידיעתו כי גורל זרעו להיות בעבדות, מבטאת היראה את בקשת החסות של אברהם על הזרע. זו הפעם הראשונה מאז סיפור אדם בגן עדן שמופיע ביטוי ליראת בן אנוש לנוכח התגלות האל, ולהבנת אברהם מה מצופה ממנו יש חשיבות גדולה בהצלחת התכנית האלוהית. התהליך של הקמת חברה אנושית ריבונית ללא מעורבות אלוהית הוא ארוך טווח, ולצד מהות של אל חונך נדרשת גם מהות של אל המטיל מרות כדי להבטיח את הצלחתו. היראה תבטיח את מילוי הוראות האל עד שיתפתחו כוח אנושי פנימי וסולידריות חברתית שיאפשרו קיום אוטונומי. זו הסיבה שאחרי התהליך שבמהלכו רכש אברהם את יסודות הריבונות האנושית, הוא נדרש לגלות בנוסף את יראת אלוהים. רמז לדואליות האמונית נמצא בשם האל המתגלה בברית השנייה, המופיע בפעם הראשונה בסיפור אברהם - אלוהים.*

​

* הסבר מפורט יינתן בפרק 11 העוסק בשמות האל.

​

לדואליות האמונית הנדרשת בקשר בין אברהם לאלוהיו יש ביטוי חסר תקדים גם במהלך הברית השנייה - בפעם השנייה שאברהם נופל על פניו. אחרי שאלוהים הורה על תנאי הברית - מילת העורלה, הוא מבשר לאברהם על בן העתיד להיוולד לשרה. לנפילת אברהם יש הפעם משמעות שונה: "ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה ייוולד". עשרים וחמש שנה לאחר שיצא עם אשתו העקרה לכיוון כנען מגיעה ההודעה המיוחלת, אך דווקא אז, ולמרות המחויבות האמונית הברורה שבתנאי הברית, מופיעה בנפילה השנייה על פניו הטלת הספק במלוא עוצמתה, עדות כי גם הפעם מגלה אברהם את התכונות המצופות מהשליח ההולך בדרך ה' ניתנת בתגובת אלוהים: "אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק".*  אלוהים נוקב בשם הבן רק אחרי שאברהם הטיל ספק, ובכך נרמז האישור מצדו ליוזמה האנושית. שני בני אברהם הם היחידים שמקבלים את שמם מהאל לפני לידתם, והשם שניתן לממשיך הדרך מעיד על תכונת היסוד הנדרשת לריבונות האדם והחברה האנושית על פני האדמה - הטלת ספק, גם אם מדובר בדברי אלוהיו. חשובה לא פחות מהטלת הספק היא העובדה שלראשונה ניתן הביטוי לקיום תהליך נפשי המאפשר לפתח מודעות עצמית ולפיכך את היכולת לחשוב.

​

* י"ז, 21-15.

​

בפתיחה של הברית השנייה כבר נרמז סיומה שבו יתברר כי לאברהם יהיה יותר מבן אחד, וכי משני הבנים ייצאו שני גויים. בעוד ההבטחה בתחילת הדרך הייתה להפוך את אברהם לגוי גדול, בברית השנייה מתברר שהוא עתיד להיות "אב המון גויים", ולחשיבות הבשורה יש ביטוי בשינוי שמו מאברם לאברהם. הבנה זו מסבירה את ההבדל בין הגבולות המובטחים לזרע אברהם בברית הראשונה, מנהר מצרים עד נהר פרת, ובין הגבולות המובטחים לו בברית השנייה - לארץ כנען בלבד. הגבולות בהבטחה הראשונה מתייחסים לכל זרעו של אברהם, ואילו הברית השנייה מציינת רק את הארץ המובטחת לזרע יצחק (בדור הבא יתברר שמדובר רק בזרע יעקב). אמנם במהלך כריתת הברית הראשונה הוזכר הזרע שעתיד להיות גר ועבד במצרים ואז "לשוב הנה", אבל הבטחת הגבולות מנותקת מהמהלך הטקסי וכלולים בה עמים שלא יוזכרו בהבטחות העתידיות כשוכנים בארץ כנען. 

​

לכאורה, עיתוי ההודעה על הבן ממשיך הדרך, מיד לאחר בשורת הברית השנייה והבטחת החסות על זרע אברהם, מעיד כי להולדת ישמעאל אין דבר וחצי דבר עם התכנית האלוהית וכי אין לה משמעות לתהליך החניכה, אך שני רמזים מצביעים על התפקיד המרכזי שיש לשפחה ולבנה בכריתת הברית השנייה. רמז ראשון הוא החשיבות שניתנת להיות אברהם "אב המון גויים" באמצעות שינוי שמו והרמז השני הוא נקודת ההתייחסות לציון מועד ההתגלות - הולדת בן השפחה. ניתן היה לצפות שיצוינו מספר השנים שחלפו מאז כריתת הברית הראשונה, אבל סיפור חסות ה' על הולדת בנה של הגר הוא סיפור המפתח שמוביל לכריתת הברית השנייה, וציון גילו של ישמעאל יחד עם גילו של אברהם אחרי טקס המילה מחזק הבנה זו.* 

​

* דיון במקומו המרכזי של סיפור הגר וישמעאל - בפרק 5.

 

5."וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"

בראשית י"ח, 33-1

​

 

בטרם יגיע הרגע המכריע, שבו יתברר אם תהליך החניכה הצליח, שלושה אנשים מבקרים את אוהל אברהם, וממערכת של רמזים מילוליים אפשר להבין שאחד הוא ה' בדמות אנוש. הרמז הראשון ישנו כבר בפתיחה: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא".  זו הפעם היחידה בכל סיפורי האבות שנוסף לתיאור ההתגלות האלוהית אזכור של מקום. הרמז השני טמון מיד לאחר מכן, כשאברהם נושא את עיניו ורואה שלושה אנשים ופנייתו פותחת בלשון יחיד: "אל נא תעבור מעל עבדך" ובהמשך עוברת ללשון רבים: "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם".  אבחנה דומה עולה בגמר הארוחה כשהאורחים פונים אליו בלשון רבים: "ויאמרו אליו איה שרה אשתך", ולאחר שאברהם משיב כי היא באוהל הבשורה על בן מפרי בטנה נאמרת בלשון יחיד: "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך".  מנקודה זו הדיבור מול שרה הוא בלשון יחיד: "ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו", ואז שוב מופיע שם ה' כששרה צוחקת ומטילה ספק בבשורה, עד שהאורחים יוצאים לדרך: "ויקומו משם האנשים וישקיפו על סדום".  חיזוק נוסף מתקבל אחרי נתינת הוראות לבדיקת העיר, שם נאמר: "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה", כאשר בבואם נכתב: "ויבואו שני המלאכים סדומה".  סיום השיחה בין אברהם לאלוהיו, המרמז על פרדה כמו-אנושית: "וילך יהוה כאשר כילה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו"  משלים את ההבנה שאכן שלושת המבקרים היו ה' ושני מלאכיו. ההבדל בין הסוף של כריתת הברית השנייה לסוף הנוכחי בולט כאן: "ויכל לדבר אתו ויעל אלוהים מעל אברהם".* 

​

* י"ח, 16-1;  י"ח, 33 - י"ט, 1; י"ז, 22. 

​

הסיפור נפתח בביקור באוהל אברהם, ממשיך בליווי המתארחים, בהתערבות אברהם בהחלטה האלוהית ובהגיע המלאכים לשער סדום בערב ומסתיים בהשמדת ערי הכיכר עם עלות השחר ובהשכמת אברהם עם בוקר. זהו תיאור ראשון מאז סיפור הבריאה המביא את השתלשלות האירועים למשך יממה שלמה - המתחילה ב"חום היום", שבו אברהם רואה את שלושת האנשים, ומסתיימת בהשכמתו למחרת. לכאורה, אין קשר בין שני הסיפורים, בין הבשורה על הולדת בן לשרה ובין השמדת סדום, אבל ציר הזמן מעיד על קשר רב-החשיבות ביניהם. להודעה על ממשיך הדרך יש קשר ישיר להודעה על מהות הדרך; ה' מודיע בביקור על הולדת הבן ובהמשך היום מגלה מהו הידע שניתן לאברהם, ידע שעליו לצוות על ממשיך דרכו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו [...] לעשות צדקה ומשפט".*  לאחר מכן מגיע רגע בחינת ההצלחה של תהליך החניכה, כאשר לראשונה על האב הראשון לעשות שימוש בידע שקיבל אפילו שזה נועד לשנות את דרך פעולת אלוהיו.

​

* י"ח, 19.

​

הופעת שתי ההודעות על הולדת הבן, האחת במסגרת כריתת הברית השנייה והאחרת בַּהתגלות באלוני ממרא, מחזקת את ההקשר להופעת ההודעה השנייה. ההודעה הראשונה קשורה לברית המעניקה חסות אלוהית על זרעו של אברהם בעתיד. אם בברית הראשונה, האישית, ההבטחה ניתנה ל"בן מעיו" של אברהם, רמז לבנו הבכור ישמעאל, הרי בברית השנייה ההבטחה ניתנת לבן של אם הזרע, שרה. ההודעה השנייה באוהל, לעומת זאת, קשורה למה שעומד להתרחש בהמשך היום, כשתתברר מהותה של דרך ה' שעל האב לצוות לבנו-יורשו. ההבחנה בין שתי ההודעות מתחזקת מהיעדר אזכור לשם הבן בהודעה השנייה; שמו נודע בהודעה הראשונה כאישור אלוהי לריבונות האנושית בדמות הטלת ספק, כפי שמתגלה אצל אברהם. ההבדל בין תגובת האל על צחוקו של אברהם ובין תגובתו על צחוקה של שרה מחדד את הבנת תהליך החניכה של האב הראשון ומבטא את הדואליות האמונית שתהיה נוכחת בתכנית ה' - אם אצל אברהם נרמזת עמידה במה שמצופה ממנו, התגובה החריפה על צחוקה של שרה משקפת את הציפייה לאמונה ללא סייג בדברי האל אצל בן אנוש שלא עבר תהליך דומה - "היפלא מיהוה דבר". גם התוספת, שמופיעה בהודעה השנייה: "ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים",  מחזקת נקודה זו.* משרה נתבע להאמין בכוח האל לשנות את מהלך הטבע ואילו מאברהם מצופה תגובה שתעיד כי הוא מטיל ספק בדברי אלוהיו.

​

* י"ח, 15-10.

​

היום שבו תתברר מהות דרך ה' וייבחן האב הראשון של העם שעתיד להביא בשורה חברתית לעולם, נפתח בסיפור של סולידריות בסיסית בחברה העתיקה - אירוח עוברי אורח באוהל. דגש ניתן במחויבות השירות שמגלה אברהם, החל בריצתו לקראת שלושת עוברי האורח, דרך ההשתחוות והבקשה "אל נא תעבור מעל עבדך", ההצעה לשטוף את הרגליים, לנוח ולסעוד וכלה בהגשת אוכל והשגחה, תוך עירוב שרה והנער במשימה: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו".*  דאגה זו לעוברי אורח, שעומדת בבסיס החברה העתיקה, ממשיכה בגילויי סולידריות בעלת אופי מהפכני, כזאת המגלה דאגה לאופן שבו נגזר עונשה של עיר חוטאים, אפילו שמדובר בשיקול דעתו של האל. כדי שתיתכן חברה השופטת את עצמה דרושה התפתחות של סולידריות אנושית-אחית כמו זו שאברהם הפגין לאורך תהליך החניכה, סולידריות שמיועדת למנוע מבן אנוש לפתח איבה כלפי אחיו, והדואגת אפילו לשחרור אח מן השבי תוך סיכון חיים. סולידריות זו היא גם העומדת מאחורי התערבות אברהם בהחלטת אלוהים על גורל ערי הכיכר. רמז נמצא בעובדה כי ה' מתייחס לחטאיהן של סדום ועמורה כאשר הוא שולח את מלאכיו לבדוק "הכצעקתה", ואילו עתירת אברהם, הגם שמתייחסת למקרה כללי של עיר, נוגעת לעיר הראשונה שהשניים פונים אליה, עיר מגוריו של בן אחיו לוט. 

​

* י"ח, 8.

​

הן ההבנה שה' ביקר באוהלו של בן אנוש, הן הקשר זמן-מרחב בין הביקור ובין מקום נתינת הוראות הגוזרות גורל של ערים על ידי ה' והן המקום שבו בן אנוש מתערב באופן שבו אלוהיו שופט - מעידים כי יש כאן התרחשות מהפכנית. היום הגורלי נפתח במעשה של אירוח "פמליה של מעלה". התיאור שניתן להשגחת אברהם על אכילתם כבר מרמז על האחריות שהוא עתיד לגלות כאשר יישאר להאזין לדיון בעתיד סדום ועמורה. כך גם בתיאור הליווי: "ואברהם הולך עמם לשלחם". יוזמה זו שמגלה החניך קשורה להוראה המפורשת שקיבל מהאל-החונך לפני ההתגלות שבה נכרתה הברית השנייה - "התהלך לפני". אברהם אינו חלק מהמתרחש בגלל כוחות עליון שניתנו בו אלא מהיותו בן אנוש שרכש מודעות בתהליך חניכה ועכשיו הוא מלווה את האנשים שאירח לדרכם; הוא מאזין להוראות ה', אף על פי שאינן מופנות אליו, בגלל הקרבה שנוצרה ביניהם בתהליך, ואז גם פונה אליו ומטיל ספק. מעל הכול עומדת מהות הסולידריות שאברהם רכש בתהליך החניכה, שאותה הוא מוכיח בדאגה לגורל האח לוט. אחרי שמנע מריבה ביניהם ושחרר אותו משביו, הוא מתגייס להצילו ממוות ומשתמש לשם כך בידע שרכש מאלוהיו - ידע צדקה ומשפט.*

​

* הרחבה לסיפור לוט בסדום - בפרק 4.

​

היות האדם יוזם מיסוד אנושי אינהרנטי מצד אחד והחשיבות שניתנת לסולידריות האנושית כמניע ליוזמה זו מצד אחר - הם היסוד לחברה האנושית החדשה שעתידה ללכת בדרך ה' לעשיית צדקה ומשפט. חשיבותה של היוזמה האנושית שאינה תלויה בחסות האל נרמזה לאורך תהליך החניכה, והתערבות אברהם בהחלטת אלוהיו היא שיאו של הביטוי לכוח אנושי פנימי זה. כבר בחלקו הראשון של היום נרמז שאין מדובר בהתערבות חד-פעמית אלא בסימן ראשון לשליטה אנושית בעתיד על חברת בני האדם במקום שליטה אלוהית; אברהם מתואר כ"עומד עליהם תחת העץ" בעת שאורחיו אוכלים. הביטוי המרומז להשגחה אנושית בולט מול האופן שבו הסתיימה הברית השנייה: "ויעל אלוהים מעל אברהם" ומחדד את ההבנה כי קיימת דואליות ביחס בין בן אנוש לאלוהיו. למעשה לקיחת אחריות זה קיים ביטוי ברור בסוף הסיפור של השמדת הערים, כשאברהם משכים בבוקר ומשקיף על החורבן מאותו מקום שממנו השקיפו יום לפני כן ה' ושני מלאכיו. לשימוש בפועל "שקף" יש משמעות של אחריות לתיקון החברה האנושית. בתיאור המשך דרכו העצמאית של אברהם יינתן ביטוי מרומז, חסר תקדים, לאחריות זו.*

​

* דיון נרחב בהבנת המשך דרך אברהם - בפרק 5.

 

כבר בתחילת הדרך ניכר היה בפניית ה' שזו הציפייה מהנבחר - מטרת התכנית היא שכל משפחות האדמה יתברכו בדרך החדשה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", ולשם כך אברהם הוא שצריך להיות משפיע הברכה, בזמן שהציות לקול האלוהי מתבטא רק ביציאה לדרך. הצלחת תהליך החניכה באה לידי לביטוי בברית השנייה בשינוי השם מאברם לאברהם - "אב המון גויים" ולא רק אב מייסד לגוי אחד, ובהמשך - בהסבר שנותן ה' לנוכחות אברהם בדיון בגורל הערים. בפתיחה מודגש כי אברהם לא יהיה רק גוי גדול כמו בהוראת "לך לך" כי אם "גדול ועצום", ואין מדובר רק בהבאת ברכה לכל משפחות האדמה אלא בברכה לכל גויי הארץ. סוף ההסבר מבטא את התפקיד המרכזי שממלאת היוזמה האנושית בתכנית האלוהית; אחרי שהודיע על מתן הידע לאברהם ועל היות הציות לאב הראשון, מקור הסמכות לשמירת הדרך על ידי "ביתו אחריו", מופיע מקרה יוצא דופן של התייחסות הכוח האלוהי לעצמו בגוף שלישי: "למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו".*  אם ההבנה האמונית של העולם הישן נשענת על אל שבא לעזרתם של שומרי דרכו, הרי שמירת דרך ה' בעתיד מבוססת על מודעות לאחריות אנושית שאינה מצפה לחסות אלוהית. 

​

* י"ח, 19.

​

נכונות אברהם לוותר על הארץ שאליה נדד כדי למנוע מריבה עם בן אחיו היא שמעניקה לו את הזכות על ארץ כנען. יוזמתו מסכנת החיים בדמשק לשחרר את לוט, תוך גילוי מודעות לחשיבות ביצירת כוח סולידריות אנושית, מובילה להבטחת הגבולות הנרחבים בסיום ברית בין הבתרים, ואילו התערבותו בהחלטת שופט כל הארץ כדי למנוע את השמדת סדום שבה מתגורר לוט, התערבות המבוססת על ידע משפט צדק, מעניקה לו את הכוח המשפיע להוביל דרך חדשה שתטיל את מרותה על הארץ כולה. ביטוי לסמכותו החדשה ניתן עם סיום הדיון המשפטי; אם לפני ברית המילה הורה ה' לאברהם: "התהלך לפני", עתה מתוארת פרדה כאשר ה' הוא ההולך ואילו  אברהם שב למקומו: "וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו".* 

​

* י"ח, 33. 

​